תקציר:

ב-24 באוקטובר 1917 , ביומה הראשון של המהפכה באודסה, יורים הלבנים בדויד, בעלה של שרה. למחרת, לאחר שהוא נקבר בחופזה, נמלטת שרה עם אברהם, בנה בן השבע אל הדרכים המרכז־אסיאניות המובילות לשנחאי, שם היא מפקידה את בנה וחוזרת לסחור בקרביה המדממים של המהפכה כאישה צעירה שדבר לא עומד בדרכה. מאה שנים לאחר מכן, מצטרפת איה, נינתה, לאהובה, מנהיג קבוצת לוחמים שהופקרה לגורלה כשהעולם התהפך. היא נמלטת איתו לאורך הדרכים הטראנס־אסיאניות, בלי לדעת שהיא עוקבת אחרי מסעה של שרה. כמו הסבתא־רבא שלה, האהבה וההרפתקנות סוללות את דרכיה של איה בעולם נפלא, מתפורר, אכזר ומסוכן. העולם התפרק לפני 100 שנים, נח קצת ועושה רושם שהוא שוב מתפרק. אין חדש חוץ מאיתנו, האנשים, שתהפוכות ההיסטוריה משפיעות על גורלותינו באופן פרטי ואישי. רומן המסע הזה נכתב על פני 13 שנה, חלקו תוך כדי תנועה באזורי רעידות וסכסוכים מדממים בעולם. וגם במקומות רבים ושווים על דרך המשי ובהודו. החלק השני של הספר היה למעשה חלקו הראשון, עד שפגשתי את ליהי עמיצור לובל שסיפרה לי על המסע המופלא של הסבתא־רבא שלה בחברת אייבי, סבה, מאודסה לשנחאי דרך אסיה. הסיפור הצית את דמיוני לאור האינטנסיביות הנמרצת של המסע ועוצמתם של האירועים שעיצבו את העולם של אז ואת חיי בני התקופה. שרה ואייבי הפכו לגיבורי האפוס העוקב אחר הרפתקאותיהם ומגיע עד ימינו אנו. האירועים והמאורעות המוזכרים בספר מבוססים ברובם על אנשים ואירועים היסטוריים, חלקם אמיתיים. עם זאת, אין קשר בין הדמויות למציאות. רוב הדמויות ההיסטוריות המוזכרות בספר בשמן חיו ומתו לפני שמונים עד מאה שנים ויותר, חלקן נושאות קווי דמיון למי שהיו, כשהיו. השיחות והתיאורים הם פרי הדמיון ההרפתקני שלי. את המפגשים של גיבורי הספר או המאורעות ההיסטוריים המוזכרים בו שחזרתי ביד חופשית. זה רומן שהאירועים ברובם קורים בו תוך כדי מסע. אין בו אמת היסטורית. אם דייקתי במקרה במשהו, זה בגלל שאנשים דומים זה לזה יותר מאשר שונים זה מזה. אני אוהב מסעות ואני אוהב את הגיבורות שלי. והספר מוקדש בראש ובראשונה להן. הספר מוקדש גם לכל ההרפתקניות וההרפתקנים שפגשתי במהלך השנים ושאני מרגיש קרוב אליהם. אני מקווה שכשאעלם ואחזור לאדמה, למים או לאוויר, הם יקראו את הספר בחיבה. -- מהכריכה האחורית